כפי שסיפר אותו לתלמידיו שמעון בן אבי
הסיפור, מספר על אדם בשם שנקרה, אשר מוצא עצמו בשעות בין הערביים, בקרחת יער.הוא מבחין בעץ, עץ השונה מיתר העצים. העץ הוא רחב וגבוה ומאוד חלק. עץ שקשה מאוד לטפס עליו. מהעץ נפרסים לפני שנקרה מספר שבילים ושנקרה עומד ומתלבט באיזה שביל לבחור.לאחר שבחר שנקרה את דרכו וכבר עבר כברת דרך ארוכה, הוא נוכח לרחשים מאחורי העצים והשיחים שבהמשך דרכו. והנה פתאום פיל גדול מתחיל לדהור לכיוונו, מרעיש ומרעיד את האדמה תחתיו.כדי להציל את חייו, שנקרה רץ חזרה לכיוון העץ ומנסה לטפס עליו, אך העץ רחב וגבוה ומאוד חלק והטיפוס אינו מתאפשר.
במקום זאת מחליט שנקרה לרוץ לשביל אחר. זמן מה צועד שנקרה בשביל ושוב עובר כברת דרך, אולם שוב כמו מאחורי העצים והשיחים שבהמשך דרכו שומע שנקרה רחשים.
והנה מתגלה לפניו אישה שחורת עור, בעלת לשון אדומה מלאת דם וראשה מלא גולגלות, האלה קלי.
שנקרה נבהל מאוד וחוזר לקרחת היער ושוב מנסה את מזלו בטיפוס על העץ, אך העץ רחב וגבוה וחלק מאוד.
מרוב פחד קופץ שנקרה לבור קרוב. תחתית הבור מלאה נחשים, רגע לפני ששנקרה נופל לעומק הבור הוא מבחין בנחשים ומצליח לאחוז בענף מיד שומע שנקרה קול של כרסום והוא מבחין בעכברים, אחד שחור ואחד לבן המכרסמים בענף בו הוא מחזיק. כך תלוי שנקרה בין שמיים וארץ כשהנחשים תחתיו והעכברים מכרסמים את הענף בו הוא מחזיק. באותו הזמן, נתקל בהדף אדיר הפיל בעץ הרחב, הגבוה והחלק מאוד ומכוורת התלויה גבוה על העץ משתחררות אלפי דבורים ועוקצות את שנקרה בכל גופו.
רגע לפני ששנקרה נופל לבור, ניגרת גם טיפה אחת של דבש מהכוורת על לשונו.
הסיפור מאפשר נקודת מבט מסוימת על הדרך , או על המסע היוגי.
בין הערביים, במצב שהוא לא ידוע, מעורפל, חסר בהירות, ביער מחפש אדם את דרכו.
שנקרה, כמוני , כמוך מחפש את דרכו בין השבילים השונים ובכל פעם חוזר על העץ. אפשר שהוא מבין ,שהמסע משאיר אותנו תמיד במימד של לא ידוע וחיפוש שביל שיתמוך בחיים.
העץ הרחב והחלק מדמה אורלי את התרגול של כל אחד מאיתנו. בתחילה, אין את הכלים ל"טיפוס" או לתרגול, אולם כאשר בוחרים להכנס ליער, מתוך ההבנה שנכנסים ללא ידוע, שהחיים הם התנסות בלא ידוע והשלמות שבכך, מתוך ההתמסרות, מתחילים לקבל כלים לטיפוס.
הפיל מסמל עבורנו את המחשבות או המיינד. כי המחשבות כמו פיל פראי ברגע שהן מתחילות , הן לא מרפות וקשה מאוד לעצור אותן.
הבריחה של שנקרה מהפיל, יכולה לסמל אולי את הרצון שלנו לשקט תודעתי, למשאלה הפנימית לא ליפול כקורבנות למחשבות ולאפשר להן להנחות אותנו.
האלה קאלי מסמלת את ההשתוקקות, הדעות, השיפוטיות, הביקורתיות, ה"אני החושב", ה"שלי", וכד,. כל אותם שליחי אגו אשר מחלים את כוחותנו. הנחשים מסמלים את המוות ואת כל אותם מקומות בתוך היום יום שבהם אנחנו נופלים קורבן לאגו, למחשבות, לרצונות, לסיפור האישי, שהם כמו נפילה לבור חשוך ואפל, ובתוכו קשה לראות או להבחין בין אשליה למציאות או במימד של חיים לעומת מימד של מוות. העכברים מסמלים את הזמן עד לרגע שבו הדברים נגמרים, וההבנה שבכל רגע דבר מה עלול להסתיים. כמו מכרסמים את הזמן וכן את האיכויות של יום ולילה, שחור ולבן, טוב ורע, הנמצאות בתוכנו ובטבע סביבנו. הדבורים מסמלות את העקיצות או המכאובים אשר אנו חווים במהלך היום יום ובמסע החיים ולצידם לפעמים החוויה של טיפת דבש אחת.
כשאנחנו ערים לכך, אשפר שנתנסה בחיים שאינם מונחים על ידי מחשבות, השתוקקויות, רגעי מוות פנימיים, היטלטלות בין טוב לרע, וההתענגות על טיפת דבש אחת לאחר אין סוף עקיצות. אפשר שנכיר בכל אלו כגורמים לסבל, כיוצרים נפרדות ביני לבין העולם, כמתעתעים ומחשיכים את התודעה.
במקום זאת היוגה מציעה לנו להתמסר לטיפוס על העץ, והיא מזמינה אותנו ללמוד את עצמנו ואת כל הכלים הקיימים בתוכנו שיתמכו בטיפוס. עד שיתאפשר הטיפוס לצמרת העץ, בו בזמן ששורשינו חזקים בקרקע ויש לנו את כל החופש לצמוח, להשתנות ולהתפתח.
העץ הרחב שקשה לטפס עליו זו מסורת היוגה. העבודה בשביל ליצור שינוי במצב בתודעתי, זו עבודה קשה.
