יאגנאבאלקיה הגיע לג'אנאקה, מלך ווידיאה, ואמר לעצמו – היום לא אכנס לדיון אולם, בעבר כאשר דנו בטקס האש, יאגנאבאלקיה הבטיח למלך, שיעניק לו כל שאלה שתעלה על ליבו. כעת המלך ביקש את רשותו להעלות בפניו אלות.
ג'אנאקה: "יאגנאבאלקיה, מה מאיר את האדם?
יאגנאבאלקיה: "השמש היא האור שלנו, מפני שלאורה אנו יושבים, יוצאים וחוזרים".
ג'אנאקה: "כאשר השמש שוקעת, מה מאיר את האדם?"
יאגנאבאלקיה: "הירח הוא האור שלנו, מפני שלאורה אנו יושבים, עובדים, יוצאים וחוזרים"
ג'אנאקה: "כאשר השמש שוקעת, הירח שוקע, מהו האור של האדם?"
יאגנאבלקיה: "האש היא האור שלנו, מפני שלאורה אנו יושבים, עובדים, יוצאים וחוזרים".
ג'אנאקה: "כאשר השמש שוקעת, יאגנאבאלקיה, והירח שוקע, והאש כבתה, מהו האור של האדם?"
יאגנאבלקיה: "אז הדיבור הוא האור שלנו, מפני שלאורו אנו יושבים, עובדים, יוצאים וחוזרים. אף על פי שאיננו יכולים לראות את כף ידנו שלנו בחשכה, אנו יכולים לשמוע את שנאמר, ולנוע לקראת האחד שמדברו".
ג'אנקה: "כאשר השמש שוקעת, יאגנאבאלקיה, והירח שוקע, והאש כבתה, וכל קול נדם, מהו האור של האדם?"
יאגנאבאלקיה: "העצמי, ודעות טהורה, זורח כאור שבלב המוקף בחושים. כאילו חושב, כאילו נע, העצמי אינו ישן, אינו ער, אינו חולם. כאשר האני מתגלם בגוף, נראה שהוא לוקח על עצמו את המגרעות והמגבלות של הגוף. אך כאשר העצמי עוזב את הגוף בשעת המוות הוא גם משאיר מאחור את כל אותם דברים. שני מצבי מודעות לאדם. האחד בעולם זה , האחד בעולם הבא. אולם ישנו מצב שלישי ביניהם שאינו שונה לגמרי מעולם החלימה, שבו אנו מודעים לשני העולמות על העצב והשמחה שבהם. כאשר האדם מת, רק גופו הפיזי הוא שמת. אותו אדם ממשיך לחיות בגוף שאינו פיזי, שבחובו הרשמים של חייו שעברו. רשמים אלו הם שיכריעו את חייו הבאים. במצה ביניים זה הוא יוצר ופותר רשמים לאורו של העצמי.
במצב שלישי זה של מודעות, אין מרכבות, אין סוסים המובילים אותן, או נתיבים שעוברים בהם, אך העצמי יוצר את המרכבות שלו, הסוסים והמעברים לעבור בהם.
במצב זה אין שמחות או הנאות, אך הוא יוצר את השמחות וההנאות של עצמו.
